רכבת הרים פוליאמורית

נכתב לפני כשנה, בשלהי 2017…. מהמקום שאני נמצאת בו היום, אני מבינה שאני חוקרת מיניות ותודעה מאז גיל הנעורים. התחלתי בקהילה בדס״מית בשם ׳הכלוב׳. הכי עשה לי את זה להיות נשלטת,לעשות סשנים, לצאת לדאנג׳ן, להכיר באינטרנט גברים מבוגרים בני ±30 (פחות התעניינתי באנשים שהכרתי בגילי). לדבר, לעשות ולנשום מיניות ואינטיליגנציה ומוזיקה. אהבתי את זה מאוד. למדתי שיעור גדול בהתמסרות חסרת תנאים. בעבודה עם אנרגיה מינית (אז לא ידעתי לקרוא לזה ככה). בלהרגיש ולהכיל – כאב, מגע, אנרגיה ותשומת לב.

בפרק הבא, החבר הכי טוב שלי לספסל הלימודים, מספר לי הכי בפשטות ובנעימות שהוא פוליאמורי. זו פעם ראשונה שאני שומעת על זה… ואשתו לעתיד איתנו בסלון והם כאלו חמודים ומעניינים ופתוחים. ומסבירים לי. ואני שואלת אותם ואותו שאלות לאורך תקופה ארוכה. מסוקרנת מאוד אבל בכלל לא חושבת שזה אולי בשבילי – אני בזוגיות מונוגמית וגרה עם הבן זוג שלי בנווה צדק וטוב לי. הוא מתחיל איתי לפרקים ואני מסרבת בחיוך, כי נעים לי הפלרטוט והאנרגיה והוא אדיר, אבל אני במקום שלי.

בסוף אני מציעה לבן זוג שלי שננסה גם. והוא אומר שמה פתאום הרעיון המשוגע הזה (אז זה לא היה נפוץ ומדובר בסביבה שלנו) ואני מבינה אותו בגדול כי בעצמי עוד לא בטוחה שזה דבר הגיוני לעשות, והכל נשאר אותו דבר. אחרי חצי שנה, הוא חוזר אליי ואומר – יאללה, בואי ננסה. אז אנחנו פותחים את הקשר, והוא מבקש שנהיה בגישת Don’t ask don’t tell. מותר הכל, מדברים על כלום. כה מתרגשת מהמעמד שלא טורחת לתהות אם הדרך לעשות את זה בעזרתה היא הגיונית.

מופתעת ושמחה, אני יוצאת לתקופה משוגעת של הרפתקאות מיניות חדשות. כבר כמעט שכחתי איך זה מרגיש וכמה עוצמה יש במיניות שלי. ואני עפה והוא בשלו. לא ממש מחפש, לא ממש מוצא. והחוסר בתקשורת וכנות במקומות האלו מרחיקים בינינו. אני מתקשה להכיל אותו כי כל כך טוב לי בזה והוא פוסק שלגברים זה קשה עד בלתי אפשרי וזהו.

מתישהו, אני מחליטה להפסיק לחכות לו בשביל הדבר הבא שבא לי לנסות, לקחת (טיפ) טיפה. החבר הכי טוב שלי מזמין אותי למסע עם חברים ואני הולכת על זה. מנשקת את בן זוגי לשלום ומעבירה לילה פסיכדלי עירוני עם חבורה מדהימה של אנשים. ויש שם בחור שנמשך אליי ואני אליו ואנחנו משחקים עם האנרגיה שלנו מרחוק, בלי לגעת. גם ככה הכל ממש אינטנסיבי לי. מלא תובנות ותחושות חדשות. וואו. המוח שלי מתנזל לו לאיטו והקונספטים שהיו נדמים לי כנכונים עד לפני רגע נמסים לתוך מציאות חדשה.

אני חוזרת לכרבול עם בן הזוג בבוקר ונרדמת לכמה שעות. מתעוררת עם תובנה חדשה וברורה – הקשר והחיים האלו כבר לא בשבילי. אני מרגישה חופשיה, רעננה, חדשה, גדולה. אני נפרדת ממנו, בצורה פתאומית. וכואבת. הכאב והריבים שולחים אותי רחוק יותר. מרגיש קצת לא מציאותי ששם גרתי ואותו אהבתי. אני עוברת לסאבלט ומתחילה את החיים מחדש.

שניה וחצי אחרי, אני מכירה את בן הזוג הבא שלי. עוברת לגור איתו בקומונה (כמעט) מהיום הראשון, שוכחת מהסאבלט שיש לי. אנחנו מבלים שבוע בחדר המיטות וצוללים ביחד לעומקים, עם המון מגע, אהבה והתרגשות. חולקים מידע, שפה והשראה – הפעם אנחנו פוליאמוריים באמת. יש רצון משותף לקשר כנה ופתוח ומעצים. הפעם זה יעבוד, אני אופטימית. בסך הכל כמה שבועות אחרי הפרידה, ונדמה לי שהאקס שלי נמצא שנות אור מאחוריי. אני צועדת קדימה. נעים ומחובר לנו ביחד ואנחנו זוג מושלם למדי.

אני הכי מקנאה כשהוא יוצא עם מישהי לראשונה, ובוכה וכואב. אני מאשימה אותו בכאב, באיך שהוא עשה את זה, במה שהוא אמר, ולמה ‘דווקא’ היום. והוא שם איתי! קרוב ומכיל. אנחנו עוברים את זה ביחד, גדלים. לאט לאט מתקרבים אליה, יושבים לקפה שלושתנו וזה מוזר ומעניין. אחד השיעורים הכי גדולים של חיי – הוא מצליח, עם הרבה התמדה והכלה, לשלב אותנו בקשר שלנו. אנחנו מבלים ביחד, והיא אהובה ומתוקה מפגישה לפגישה. אנחנו מזמינים אותה לישון איתנו במרחב הזוגי שלנו והלב מתרחב וגדל ומרגיש לי סקסי ומדליק וחדש. אשכרה. אחרי זה אני זוכרת שהכל הוא עניין של פרספקטיבה ונזיל ומשתנה. ההתנסות הזו הולכת איתי עד היום.

ככל שמתרחבת, והולכת לכנסי טנטרה ומכירה אהובים סביבי, אני רוצה יותר מזה ויותר קרוב. ולפרקים זה עובד אבל בעיקר זוכרת את התסכול. אני מהאנשים אליהם אני רוצה להתקרב, חברים במעגלים קרובים אלינו, הם מחוץ לתחום של הקשר שאני בו. להיות עם אנשים רחוקים מאיתנו, זרים, לא מעניין אותי. זו לא הפנטזיה שלי.אני מנסה להיות סבלנית כמו שהוא היה איתי ועם האהובה, וזה עובד לתקופה, אבל לא מרגיש לי שיש שינוי. ובמקביל מרגישה רעב גדול יותר לאינטימיות ומגע ורואה את החסר בסיטואציות בחיים. הקצב שהיה בהתחלה מהיר ומיוחד הופך להיות איטי ומתסכל עבורי, אני נהיית לא מציאותית ולא מחוברת. אני מתוסכלת מאוד. מרגישה כמו ילדה קטנה וכדי להמשיך איתו בכל זאת, מכווצת את הנוכחות שלי. בוחרת שלא להרגיש, ולא להניע אנרגיה מינית בגוף (שבסוף מפסיקה לנוע גם איתו), ולא לבקש יותר כי אין בי אמונה.

התסכול הופך לפטריות ודלקות בנרתיק, וזה רק מקשה ומרחיק בינינו עוד יותר. היוני שלי מדברת אליי, אבל רק שנה אחרי אני לומדת להקשיב לה. בדיעבד מבינה שזו לא הפוליאמוריה שאני רוצה, ולא הקצב עבורי, אבל הכי מפחדת בעולם לסיים את הקשר. אוהבת אותו וכנראה גם תלויה בו. אז במקום להיפרד, אני בוגדת. מבלה לילה עם חבר שהוא מחוץ לתחום והוא מגלה על זה. תקופה של כאב. אנחנו נשארים ביחד עוד שנה – מנסים לאחות. וגם הפעם אני מוצאת את עצמי מחכה לו, לבן זוגי, לפרק הבא של חיי – רוצה שנסע לעשות איסתא ביחד, אבל הוא עוד לא שם. ואני עוצרת את עצמי, עד שלא יכולה יותר. בא לי שנחיה חיים משותפים מלאי מיניות ואהובים וקהילה, ביחד, אבל אני בתהומות ולא מאמינה שזה יקרה. אנחנו נפרדים ואני נוסעת לעשות איסתא ומגלה את המיניות והעוצמות שלי מחדש, הפעם יותר רחב וגדול.

איסתא וקהילת מיניות מקודשת שהתגלתה לפני אחריה – היא הכל עבורי. מרחב נעים ופתוח וחוקר, עם מיניות מהממת ועוצמות גבוהות של נוכחות והקשבה. אני בוחרת להגיע לכל אירוע, גומעת ידע וחוויות בשקיקה. אמנם יש מעט מאוד צעירים ואנשים כמוני במרחב, אבל אני לא מסתכלת לאחור ומוקירה כל הזדמנות וחוויה. מתעצמת וגדלה, הפעם בתור רווקה! מבחירה. בלי לחכות לאף אחד. אני ממשיכה לפנטז שהחברים שלי יבואו ויהנו איתי, הרי אני רואה אנשים שנכנסים בשער הזה ומשתנים, מתרחבים ונפתחים – אבל בפועל מכווצת את עצמי לידם, לא מעיזה להציע וליזום, לא מאמינה שהחיבור אפשרי. כל כך לא מאמינה שגם כשהם כבר כן מתחילים לטפטף את עצמם לתוך העולם הזה, ואפילו מציעים לי להגיע ולשתף בידע שרכשתי, אני לא רואה אותם וממשיכה שלא להאמין.

לא מאמינה לכולם פרט לאהבה חדשה-ישנה שעפה על הפוליאמוריה שלי. ולראשונה במסע, מתוך קבלה של החלק הפתוח והחופשי הזה בעצמי, אני רואה אותו משתקף גם בחוץ – יש לי לתקופה קצרה בן זוג ששם איתי במרחבים האלו, שאני יכולה לקחת אותו למקדשים, ולשתף אותו בהרפתקאות שלי, וליזום עבורנו מפגשים עם אהובים ואהובות. כמו שתמיד רציתי.

ממש לאחרונה, הבנתי שאני יכולה ליצור לעצמי ובעצמי את המציאות הזו שאני חולמת עליה. מזהה בשלות ורצון של צעירים להגיע למרחבים האלו, במקביל לבגרות ורצון שלי להעביר ידע, ליזום וליצור. מוצאת את עצמי מנהלת שיחות על מיניות, מקשיבה ולעתים מייעצת, ובעיקר מתרגשת מכל ניצוץ של סקרנות בעיניים של הסובבים אותי. במקום להיות מתוסכלת על מה שאין, אני מתחילה לראות איפה היש יכול להיות קיים, אם רק אניח את התנאים המדויקים לקיומו.

מאמרים נוספים